האהבה שלי לנרות היא כמו האהבה שלי להודו

תמיד אהבתי נרות, יש בזה משהו שמפנה אותנו לרגע מהתחושה שהכל כל כך גשמי. פסק של זמן להתבונן ולהתבשם מהיופי והשקט שזה משדר.

למה כל זה מתחבר לי להודו?

עוד שהייתי ילדה חלמתי להגיע להודו. ולמרות שהגעתי לשם שוב ושוב ואפילו סחבתי לשם את כל המשפחה... כל הזמן בא לי להיות שם ועכשיו גם לכל מי שסחבתי.

למה היא כל כך ממכרת?

כי היא מחזירה אותנו רגע לפשטות.. לזמן הזה להתבונן בנר ( כי זו יכולה להיות תאורה עיקרית ברגעים מסויימים) , להכנס לשקט פנימי, מדיטיבי, שבהודו מגיעים איליו קצת יותר בקלות. ככה זה שמטיילים, נחים וההוצאות יחסית מינימליסטיות.

בפעם האחרונה, בדראמסללה מצאתי את עצמי יחד עם הילדים שלי ואמא שלי והשכנה והבת שלה.. (כולם חוץ מאבא שלי, שמתעקש להבין עד היום או בתנך, או במוצרי חשמל, ובשואה...) כולנו על רצפה, חותכים, משייפים, מכינים לעצמנו תכשיטים יום שלם... ומוכנים להמשיך עוד יום ועוד יום.

יש משהו כל כך כייפי ומגשים בעשייה, בייצור, בלקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למשהו.

אז מה שעשיתי, זה לקחתי את הסדנא של מוהן ומיקססתי עם האהבה שלי לנרות ויצא לי כמו במטה קסם.. סדנא שגורמת לאנשים להיות מאושרים.

בדיוק זו התחושה שיצאתי ממנה בהודו, ושמתי לב שאלו התגובות של אנשים בסדנא.

אז מהון להון.. אני כל כך אוהבת להציף את עצמי כל ערב בנרות.. זה קרה בעיקר בגלל סופת טורנדו שפקדה את כפר סבא בשנת 2014...אבל זה כבר לפרק הבא.

הצמיד שהכנתי.. ולצערי גנבו לי אותו שבועיים אחרי מהתיק. אם רק הגנב היה מבין שזו סתם מתכת ולא זהב אמיתי. בכל אופן.. התגברתי

כאו אני מרגישה שהחיים כל כך איטיים...אני ממש לא מבינה לאן אנחנו רצים

כולם פה בתמונה חוץ ממני.

אבא שלי מחליט להכין לעצמו שם חביתה במטבח. בהודו המושג "לא" לא קיים

וזה לא קשור לשום דבר חוץ מלרחוב בחוץ ולחיים הפשוטים שאני כל כך אוהבת