היום הסתכלתי על הציפור שקפצה על שפת הבריכה..היא צייצה וצייצה..קראה לחברות שלה שיבואו גם לשתות..
חשבתי לעצמי מה ההבדל בינינו לבינן..אין לי ספק שהן מתקשרות בעזרת צלילים ומנעדים שונים..בקיצור שפה יש להם..ההבדל שהם משתמשים בקיים ואנחנו יוצרים עולמות...
נולדנו עם צורך... ליישם..לחוות..להרגיש..לרגש..לשנות..ללמוד...להנות.החיים הם בגדר מעבדה..יש ככ הרבה חומרים..קשרים בין חומרים ותורות שלמות. עולם שלם ומרתק לחקור ומשניתנה לנו הזדמנות לחיות את החיים האלו רק פעם אחת..חבל שלא לגלות עולמות ולהתחדש בידע ועשייה.
בחרתי בשעוות....החוויה שאני מרגישה בכל פעם שאני יוצרת נר חדש היא קרובה לרגע קטן של לידה..יצירה של נר נותנת תחושה של קדושה ועצם היצירה היא הלידה עצמה. ולמה לרגע קטן? כי ללידת תינוק נדרשות צרחות, ירידות מים והרבה אגרסיות ופה עובדים חרישי לצלילי מוסיקה נעימה שממלאת את האויר בנעים עם כל הבשמים שעל השולחן...
ואז בכל קבוצה..
אחד הרגעים שאני הכי אוהבת זה רגעי חליצת הנר מתבנית הסיליקון. אני אוהבת להתבונן לחברות וחברי הקבוצה בעיניים..לראות אותן נוצצות, לראות אותם מאוהבים במה שהם יצרו...גורם לי פשוט מלאא אושר..ואז נפתח להם עוד יותר התאבון..אבל אני לא מגבילה...אני באמת מאמינה בשפע..המגבלה היחידה היא זמן..ועל זמן נדבר ונאריך ביום אחר
העובדה היא...
שכאשר אנחנו יוצרים...הדימיון שלנו מתחיל להתפתח..זה ממלא לנו את הנפש בשפע, ברצון להעניק, לחלק מתנות...זה פותח לנו את התדר..זה פשוט עושה לנו טוב.
